מילים
מילים שנכתבו. מילים שנאמרו.
כאן אני משתפת אתכם במילים שליוו אותי לאורך הדרך — בשירה, בעיתונות, במחשבות ובראיונות.
כולן, בדרכן, עוסקות בשאלה אחת: כיצד אדם מוצא את קולו ונשאר נאמן לסיפור שלו.

שירה
מוּשָׂאוּמִי חוֹשֵׁב אוֹתָךְ?
וּמִי חוֹשֵׁב אוֹתָךְ? הִיא שָׁאֲלָה. חִשְׁבוּ אֶת הַשֵּׁם, אַלְלָה וְיֵשׁוּ וּמִי חוֹשֵׁב אוֹתָךְ?
אֲנִי לֹא יוֹדַעַת, הֵשַׁבְתִּי. אֲנִי אֶחְשֹׁב אוֹתָךְ, אָמְרָה לִי אֶחְשֹׁב אוֹתָךְ כְּמוֹ אֶת בּוּדְהָה, כְּמוֹ לִימוֹן צָהֹב, חַמָּנִיּוֹת וְשֶׁמֶשׁ, אֶחֱשֹׁב אוֹתָךְ בַּקֹּדֶשׁ וּבַחוֹל.
אֲבָל אוֹתִי לֹא חָשְׁבוּ. אוֹתִי לֹא חִשְּׁבוּ. אֲנִי לֹא יוֹדַעַת לִהְיוֹת לִימוֹן אוֹ חַמָּנִית אוֹ שֶׁמֶשׁ אוֹ בּוּדְהָה שֶׁל מִישֶׁהוּ. אֲנִי יוֹדַעַת לִהְיוֹת בְּלִי שֶׁחוֹשְׁבִים אוֹתִי, כְּמוֹ עֵץ שֶׁנּוֹפֵל בְּיַעַר שׁוֹמֵם, כְּמוֹ פְּתִית שֶׁלֶג נָמֵס בְּאַנְטְאַרְקְטִיקָה, כְּמוֹ רֵיחַ יַסְמִין עַל רֶכֶס הָרֵי אַלְבּוֹרֶז. אֲבָל אִם תִּרְצִי, אַרְשֶׁה לְךָ לַחֲשֹׁב אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁקֶר.
אִמָּהוּתוְכַמָּה יְלָדִים יֵשׁ לָךְ?
וְכַמָּה יְלָדִים יֵשׁ לָךְ? הִיא שָׁאֲלָה. אֲנִי לֹא בְּטוּחָה, הֵשַׁבְתִּי. אֲנִי אֵם שֶׁל צֵרוּפֵי מִלִּים, אִמָּא בְּכִתָּה לִשְׁלוֹשִׁים יְלָדִים, אֲנִי אֵם לְנַעֲרָה שֶׁנּוֹשֵׂאת אֵלַי עֵינַיִם וּלְנַעַר שֶׁמְּחַפֵּשׂ יִעוּד. אֲנִי הַמָּאמַאג'וֹן שֶׁל חֲלוֹמוֹתַי, הַמְּיַלֶּדֶת שֶׁל מַחְשְׁבוֹתַי. אֲנִי אִמָּא שֶׁל פִּסַּת חַיִּים בְּטֵהֵרָאן, שֶׁל אֲהָבוֹת מִכָּאן וּמֵעֵבֶר לַיָּם. בְּצִיּוֹן סָפַגְתִּי חֶבְלֵי קְלִיטָה לְלֹא אֶפִּידוּרָל, הֵרָיוֹן אֶחָד נָפַל בְּאִיטַלְיָה, הַשֵּׁנִי – בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית. הָרִיתִי סֵפֶר בָּעִיר הַגְּדוֹלָה, וְיָלַדְתִּי אוֹתוֹ בְּשֶׁקֶט, בְּלִי הֲמֻלָּה. יָלַדְתִּי בִּכְאֵב עֶשְׂרוֹת גִּלְיוֹנוֹת עִתּוֹן, וּבַפָקוּלְטָה לְמַדְּעֵי הָרוּחַ עוֹד מֻנַּחַת שִׁלְיָה, זֵכֶר לִתְעוּדוֹתַי, שֶׁהֵן יְלָדַי. שְׁמִי נוֹלַד בְּנִתּוּחַ קֵיסָרִי, וּפֹה וָשָׁם הָיִיתִי אִמָּא שֶׁל אִמִּי. אֲנִי אֵם כָּל הַרְפַּתְקָאוֹתַי, הַמַּטְרוֹנִית שֶׁל זִכְרוֹנוֹתַי. אֲנִי אֵם כָּל הָעֻבָּרִים שֶׁנָּפְלוּ לִי, אֲנִי אֵם כָּל אֵלֶּה שֶׁהִתְבַּזְבְּזוּ לִי. אֲנִי אִמָּא לְיֶלֶד שֶׁעוֹד יָבוֹא, עוֹשָׂה אַהֲבָה עִם הַחַיִּים בִּשְׁבִיל עוֹד הֵרָיוֹן. וְכַמָּה יְלָדִים יֵשׁ לָךְ?
שְּׁכוֹלוְאֵיךְ זֶה לְהִוָּלֵד אֶל תּוֹךְ הַשְּׁכוֹל?
וְאֵיךְ זֶה לְהִוָּלֵד אֶל תּוֹךְ הַשְּׁכוֹל? הִיא שָׁאֲלָה. כְּמוֹ לְהִוָּלֵד אֶל תּוֹךְ תְּהוֹם, הֵשַׁבְתִּי. מָה זֶה אוֹמֵר? שָׁאֲלָה. תְּהוֹם לֹא אוֹמְרִים, הֵשַׁבְתִּי, תְּהוֹם מַרְגִּישִׁים. חַיַּי הֵם כְּמוֹ פֶּרֶק בַּתָּנָ"ךְ, הִסְבַּרְתִּי שֶׁמַּתְחִיל בְּ"וַיָּמָת" וּמִסְתַּיֵּם בְּ"וְתִוָּלֵד", וּבֵין שְׁנֵי אֵלֶּה – חֹשֶׁךְ רִיק חָלָל תְּמוּנוֹת מֻחְבָּאוֹת בָּאָרוֹן רְגָשׁוֹת שֶׁנִּלְקְחוּ מֵהֶם חַיִּים אַבָּא שֶׁמְּפַחֵד לְהַחֲזִיק יָדַיִם אִמָּא שֶׁחֲרֵדָה לַעֲזֹב. זוֹ הַתְּהוֹם שֶׁבֵּין הַגּוּף שֶׁקָּבוּר אֵי שָׁם לְבֵין הַנְּשָׁמָה שֶׁאָבְדָה, הַתְּהוֹם בֵּין דָּם קָרְבָּן עַל מַשְׁקוֹף לְבֵין מַכַּת בְּכוֹרוֹת, תְּהוֹם שֶׁבֵּין תֹּהוּ וָבֹהוּ לְבֵין בְּרִיאַת יְלָדוֹת.
מָה בָּרֹאשׁ שֶׁלָּךְהַנִּיחִי עַל רֹאשֵׁךְ כֶּתֶר נוֹטֵף אַבְנֵי אֹדֶם וְיַהֲלוֹמִים –
הַנִּיחִי עַל רֹאשֵׁךְ כֶּתֶר נוֹטֵף אַבְנֵי אֹדֶם וְיַהֲלוֹמִים – וְצַוִּי עַל הַדְּבָרִים לִקְרוֹת. כִּרְכִי סְבִיב רֹאשְׁךָ כִּסּוּי שֶׁיַּגְבִּיהַּ עַד לֵב הַשְּׁכִינָה – וּמַלְמְלִי בְּלִבֵּךְ תְּפִלּוֹת.
אִם תִּרְצִי, חִבְשִׁי כּוֹבַע קַסְקֵט, עַשְּׁנִי מִקְטֶרֶת וְצַטְּטִי אֶת פְרוֹיְד אוּלַי בְּעֶצֶם כּוֹבַע צִילִינְדֶּר, בִּשְׁבִיל הַכָּבוֹד. הַלְבִּישִׁי כּוֹבַע גֶּרֶב וְשַׁדְּדִי אֶת לִבּוֹ שֶׁל אֲהוּבֵךְ, קִשְׁרֵי סֶרֶט שֶׁל אִינְדְּיָאנִית וְרִקְדִי לְקֶצֶב־פְּעִימוֹת־לִבֵּךְ.
הִתְפַּנְּקִי בְּכוֹבַע מְקֻשָּׁט בְּשׁוֹשַׁנִּים שֶׁל שִׂמְחָה וְאַמְצִי מִבְטָא אַנְגְּלִי וְשַׂקִּית שֶׁל מִלְחֵי הֲרָחָה, קִשְׁרִי מִטְפַּחַת לְרֹאשְׁךָ וַהֲיִי גֵּאֶה בִּקְמָטַיִךְ, וְאִם צַו הַשָּׁעָה מוֹרֶה – שִׁלְפִי מַטְאֲטֵא וַהֲיִי מְכַשֵּׁפָה!
אִם בָּא לָךְ, שִׂימִי כּוֹבַע מִצְחִיָּה וְרוּצִי בַּפַּארְק, חִבְשִׁי כּוֹבַע שֶׁל בּוֹקֶרֶת וְדַמְיְנִי שֶׁאֶת זָ'אן דַּרְק! הַקְצִיפִי כּוֹבַע לָבָן וּלְכִי לַיָּם בָּרֶגֶל בְּתֹם מַסָּע מְפָרֵךְ שִׂימִי כֻּמְתָּה וְהַצְדִּיעִי לַדֶּגֶל.
שִׂימִי כּוֹבַע רֶשֶׁת בְּשֵׁם הַצְּנִיעוּת, נַעֲצִי נוֹצָה פַּתְיָנִית בְּשֵׁם הַפְּרִיצוּת. וְאִם בָּא לָךְ, אַל תַּעֲשִׂי חֶשְׁבּוֹן: תִּקְעִי כּוֹבַע לֵיצָן וְאִמְרִי אֵיזוֹ שְׁטוּת! פֹּה וָשָׁם הַחְלִיפִי כּוֹבַע עִם אִשָּׁה אַחֶרֶת, מִדֵּי פַּעַם רָאוּי לִהְיוֹת בְּרֹאשׁ שֶׁל אֵיזוֹ גְּבֶרֶת.
תּוֹפְפִי עַל רֹאשֵׁךְ תַּרְבּוּשׁ וְשַׁחְרְרִי צַהֲלוּל, בַּדֶּרֶךְ לַחֻפָּה לַטְּפִי פָּנַיִךְ בְּלֹבֶן הַטּוּל. וּלְעֵת לַיִל הִתְעַרְטְלִי וְכַבִּי אֶת הָאוֹר וְדָמִי בְּנַפְשְׁךָ כִּי עָטוּר מִצְחֵךְ זָהָב שָׁחֹר.
נְטִיעוֹתאֶת הָעֵץ שֶׁלִּי נָטַעְתָּ עָקֹם.
אֶת הָעֵץ שֶׁלִּי נָטַעְתָּ עָקֹם. הַשָּׁרָשִׁים הִכּוּ אוֹתִי, הַגֶּזַע צָמַח בְּדֹחַק בְּתוֹךְ קִירוֹת הַבַּיִת הַיָּשָׁן, וְהָעֲנָפִים הִצְלִיפוּ בַּשֶּׁמֶשׁ שֶׁלִּי. אֲבָל כָּאן לְמַעְלָה, מִן הַצַּמֶּרֶת, לֹא רוֹאִים מִזֶּה דָּבָר.
אַלְכִימְיָהכְּשֶׁתִּהְיִי כָּאן
כְּשֶׁתִּהְיִי כָּאן וְתִשְׁאֲלִי: "אֵיךְ בָּאתִי לָעוֹלָם?" לֹא אֲסַפֵּר לָךְ עַל הַזְּרִיקוֹת בְּבִטְנִי הָעֲיֵפָה אֶלָּא עַל זְרִיקוֹת שֶׁל אַהֲבָה שֶׁלִּבּוּ אֶת כְּמִיהָתִי אֵלַיִךְ. אֲתָאֵר לָךְ אֵיךְ נוֹזְלֵי הַהַרְדָּמָה בְּגוּפִי הָפְכוּ לְשִׁירֵי עֶרֶשׂ רַכִּים שֶׁאָשִׁיר לָךְ בְּבוֹא הָעֵת, וְאֵיךְ אָגַרְתִּי בְּכַפּוֹת יָדַי אֶגְלֵי דְּמָעוֹת שֶׁיִּהְיוּ לְיַהֲלוֹמִים לַעֲטֶרֶת רֹאשֵׁךְ. אֲסַפֵּר לָךְ אֵיךְ תָּפַסְתִּי נִיצוֹצוֹת מִנִּסִּים שֶׁבָּאוּ בַּחֲטָף, לְמַעַן יָאִירוּ אֶת דַּרְכֵּךְ, וְאֵיךְ בָּרַרְתִּי בִּקְפִידָה חוּטֵי זָהָב כְּדֵי לֶאֱרֹג קֵן עַל צַמֶּרֶת עֵץ גָּבוֹהַּ לְמַעֲנֵךְ. אֲגַלֶּה לָךְ אֵיךְ הָפַכְתִּי אֶת תְּפִלּוֹתַי לְבוֹאֵךְ לִתְפִלַּת הַדֶּרֶךְ שֶׁתִּשְׁמֹר עָלַיִךְ וְאֵיךְ הֵמַרְתִּי אֶת זַעֲקַת לִבִּי מוּל הַיָּם הַגָּדוֹל לָאֹמֶץ שֶׁיְּפַמְפֵּם בְּלִבֵּךְ. אֹמַר לָךְ אֵיךְ לִקַּטְתִּי תְּפִלּוֹת שֶׁהוּשְׁבוּ רֵיקָם וְעָשִׂיתִי מֵהֶן זֵר פְּרָחִים צִבְעוֹנִי שֶׁיְּשַׂמַּח נַפְשֵׁךְ, וְאֵיךְ תָּפַרְתִּי אַהֲבַת אִמָּהוֹת לִשְׂמִיכַת טְלָאִים שֶׁתְּחַמֵּם בַּלֵּילוֹת לֹא קַלִּים אֶת גּוּפֵךְ. אֲלַמֵּד אוֹתָךְ אֵיךְ חִבַּרְתִּי חֲלוֹם לַחֲלוֹם וְעֶרְגָּה לְעֶרְגוֹת כְּדֵי שֶׁבְּבוֹא הַיּוֹם תַּצְמִיחִי כְּנָפַיִם עֲצוּמוֹת. וּכְשֶׁיַּבְשִׁילוּ כְּנָפַיִךְ, אֶלְחַשׁ לָךְ סוֹד בְּעֵינַיִם לַחוֹת: אַתְּ צְרִיכָה לָדַעַת: יֵשׁ לָךְ כּוֹחוֹת, בְּמַשַּׁק כְּנָפַיִם אַתְּ יְכוֹלָה לָעוּף גָּבוֹהַּ, בְּלִי סֻלָּם, כִּי כָּכָה, יַלְדָּתִי, בֶּאֱמֶת בָּאִים לָעוֹלָם.
הָעֵץ הַהוּאאֲנִי כְּמוֹ הָעֵץ הַהוּא בַּיַּעַר:
אֲנִי כְּמוֹ הָעֵץ הַהוּא בַּיַּעַר: נִשְׁבֶּרֶת. נוֹפֶלֶת. בּוֹכָה. וְאִם אַף אֶחָד – אֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הַיָּרֹק שֶׁלִּי, וְלֹא מֵרִיחַ אֶת פְּרָחַי, וְלֹא טוֹעֵם מִפֵּרוֹתַי, וְלֹא שׁוֹמֵעַ אֶת הַחֲבָטָה בָּאֲדָמָה – הַאִם הָעֵץ הַזֶּה קַיָּם?
חַיַּת טֶרֶףצְאִי, חַיַּת טֶרֶף
צְאִי, חַיַּת טֶרֶף וְנִגְסִי בַּמֵּעַיִם שֶׁל מִי שֶׁרוֹצֶה לְהָרְגֵנִי. צְאִי וְצוּדִי אֶת מִי שֶׁבִּקְּשׁוּ לִגְזֹל חַיַּי, שַׁסְּפִי אֶת גְּרוֹנָם שֶׁל מִי שֶׁשָּׁלְחוּ חִצֵּי אֶרֶס אֶל לִבִּי. שִׂרְטִי עֵינַיִם צָרוֹת הַמְּבַקְּשׁוֹת לְנַכֵּס אֶת מָה שֶׁשֶּׁלִּי. קַלְּלִי קִלְלַת אֵין קֵץ אֶת מִי שֶׁהֵטִילוּ כִּשּׁוּף שָׁחֹר עַל אֲהוּבַי. שִׂרְפִי אֶת מִי שֶׁהִקִּיף אוֹתִי בְּאֵשׁ וְצָפָה בִּי בּוֹעֶרֶת. עִמְדִי זְקוּפָה וְרַסְקִי אֶת הַיָּד שֶׁהִצְלִיפָה בִּכְתֵפַי הַדַּלּוֹת. שַׁאֲגִי עַל מִי שֶׁהִפִּיל מוֹרָא עַל קוֹלִי, חִרְשִׁי הָלוֹךְ וַחֲרֹשׁ אֶת לִבָּם שֶׁל חוֹרְשֵׁי רָעָתִי. מַחֲקִי חִיּוּךְ שֶׁל מִי שֶׁלִּבּוֹ מִתְרוֹנֵן מִמַּכְאוֹבַי. מַסְמְסִי מִלּוֹת אַהֲבָה שַׁקְרָנִיּוֹת וְהָסִיטִי מִדַּרְכִּי זְאֵבִים צִמְאֵי דָּם.
צְאִי מִמֶּנִּי, חַיַּת טֶרֶף וְהָגֵנִּי עָלַי מִפְּנֵי הַבָּאִים לִטְרֹף. הָגֵנִּי עָלַי מֵעַצְמִי, מִפְּנֵי רַחֲמַי עַל בִּטְנָם הַמְּקַרְקֶרֶת. צְאִי, וְאַחַר כָּךְ לַמְּדִי אוֹתִי אֵיךְ לֹא לְהִטָּרֵף בְּקַלּוּת.
זִכָּרוֹןבַּסּוֹף,
בַּסּוֹף, עַל הֲרִיסוֹת הַמַּחֲנֶה יָקִימוּ בַּיִת. וּבְתוֹכוֹ אֲגַרְטָל שֶׁל פְּרָחִים וְחַלּוֹן פָּתוּחַ אֶל אֲוִיר שֶׁל יַעַר יָרֹק. הִיא לֹא תֵּדַע שֶׁהָאֲוִיר הוּא אָבָק שֶׁל גּוּפוֹת, וִילָדֶיהָ שֶׁמִּתְרוֹצְצִים בַּגִּנָּה כַּף רַגְלָם מִתְלַטֶּפֶת בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת שֶׁל לֵאָה – וְרָחֵל – וְשָׁרָה – וְרִבְקָה – וְזַעֲקַת הָאִמָּהוֹת מִמַּעֲמַקֵּי אַדְמַת בֵּיתָהּ תִּבְקַע אֶל פְּנֵי הָאֲדָמָה כְּהֵד בַּרְזֶל עָמוּם וְנִשְׁכַּח. בַּסּוֹף, בַּמָּקוֹם שֶׁהָיְתָה בּוֹ אֵימָה, בַּחֶדֶר שֶׁנָּשְׁמוּ בּוֹ צִיקְלוֹן, בַּתָּא שֶׁגָּזְזוּ בּוֹ תַּלְתַּלִים מְבֻשָּׂמִים, בַּמִּסְדְּרוֹן שֶׁתָּלְשׁוּ בּוֹ יֶלֶד עָגֹל עֵינַיִם מִזְּרוֹעוֹת אִמּוֹ, יָקִימוּ בַּיִת שֶׁנִּרְשַׁם בַּטַּאבּוּ בְּמִשְׂרָד מֶמְשַׁלְתִּי בִּידֵי פָּקִיד מְמֻשְׁקָף שֶׁמְּדַבֵּר פּוֹלָנִית, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁבְּטַאבּוּ רָשׁוּם הַמָּוֶת.
בַּיִתלְמִשְׁמַע כָּל נִדְרֵי נִקְּתָה אֶת הַגַּן –
לְמִשְׁמַע כָּל נִדְרֵי נִקְּתָה אֶת הַגַּן – קוֹשְׁשָׁה עֲלֵי טִינָה, גָּזְזָה עַנְפֵי פַּחַד יָשָׁן. לְקוֹל תְּרוּעוֹת הַשּׁוֹפָר כְּבָר תָּקְעָה אַרְבָּעָה מוֹטוֹת: לְאַהֲבָה, לֶאֱמוּנָה, לְתִקְוָה וְלִשְׂמָחוֹת.
אַרְבַּע קוֹרוֹת עֵץ הוֹצִיאָה מֵהַבַּיִת הַקָּט, גּוּפָהּ הֶעָדִין נֶאֱנָק, גַּבָּהּ נִשְׂרָט. בְּמַעֲלֵה הַסֻּלָּם שֶׁבָּנְתָה בְּעַצְמָהּ, בְּעָמָל וּבְיֶזַע שֶׁל עִקְּשׁוּת וְהַתְמָדָה, הִנִּיחָה כָּל קוֹרָה בִּמְסִירוּת שֶׁל חַיָּל – גַּם בִּמְחִיר חַיֶּיהָ, תָּקְעָה עַנְפֵי דֶּקֶל וְקִשּׁוּטִים מוּאָרִים – מַמָּשׁ בְּמוֹ יָדֶיהָ.
אַךְ בְּדִיּוּק כְּשֶׁאָמְרָה: "הַבִּיטוּ, זֶה נִגְמַר!" הִיא שָׁמְעָה צְלִיל שֶׁל מַשֶּׁהוּ נִשְׁבַּר. וּלְפֶתַע נָפְלוּ הַקּוֹרוֹת וְחִבְּלוּ בְּרֹאשָׁהּ, הָאֶתְרוֹג שֶׁטֶּרֶם הִבְשִׁיל נָפַל מִיָּדָהּ בְּלִי בּוּשָׁה, אַחֲרֵיהֶם קָרְסוּ בְּהַפְגָּנָתִיּוּת הַמּוֹטוֹת, וְנִרְאֶה שֶׁהֲדַס וַעֲרָבָה עַכְשָׁו רָבוֹת! בְּיָדֶיהָ הַקְּטַנְטַנּוֹת נוֹתַר רַק הַלּוּלָב, וּכְשֶׁבָּכְתָה הוּא רַק תָּקַע בָּהּ מַבָּט שׁוֹבָב.
וְאַף שֶׁשּׁוּב לֹא קָרָה מַשֶּׁהוּ מֻפְלָא, עֲדַיִן בְּלֵילוֹת קָשִׁים לְלֹא שֵׁנָה הִיא חוֹזֶרֶת לַגַּן וּמְדַמְיֶנֶת אֵיךְ מִתּוֹךְ הַסְּכָךְ מֵצִיץ לוֹ כּוֹכָב אֶחָד בָּהִיר שֶׁיִּזְרַח. וְלִצְלִילֵי הַדִּמְיוֹן שֶׁל שִׂמְחַת הֶהָמוֹן, הִיא עוֹצֶמֶת עֵינַיִם וְהוֹלֶכֶת לִישֹׁן, כִּי אַחֲרֵי הַכֹּל לִשְׁלוֹמִית יֵשׁ חֲלוֹם: לִבְנוֹת לְעַצְמָהּ סֻכַּת שָׁלוֹם.
יַלְדָּה־מַחְבֶּרֶתיַלְדָּה בְּסִכּוּן
יַלְדָּה בְּסִכּוּן פָּגְשָׁה מַחְבֶּרֶת רֵיקָה. וְאַף שֶׁכָּתְבָה וְכָתְבָה וְאַף שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נִסְגְּרָה, דַּפֶּיהָ
עֲדַיִן
רֵיקִים.
רשימות
אבא, בחרת נכון
שיראז, 1978.
תסתכלו טוב על התמונה הזאת.
תראו איך ההורים שלי שמחים ומתחבקים ואני עומדת שם מאחור, משקיפה על האהבה שלהם.
זה רגע לפני שהעולם שלנו מתמוטט, ואנחנו עוזבים הכול, אבל הכול.
גם קבר קטן של אחי הבכור.
המשך קריאה
המשך קריאה:
אבא מקבל החלטה גורלית ואומר לאמא שצריך לארוז את החיים כי אנחנו נוסעים.
וכיאה לאיש ששמו העברי הוא אברהם, אבא מחליט שארץ אבותינו היא הנחלה שלנו.
אולי אם היית צריך להחליט רק בשביל עצמך, אבא, היית נשאר שם.
היית יושב על שטיח עם נרגילה, סט קלפים ואשכול גדול של ענבים. בשבילך לא היית צריך יותר.
אבל כמו האבות, גם אתה ראית רחוק. גם לך היה חזון - חזון הארץ המובטחת.
וכמו כל האבות, ביקשת להגן עלינו, לבחור נכון למעננו.
אני קוראת את ההרצאה שלי ואולי ברוח של חודש אב, אני בוכה עליך, אבא.
כמה מחירים שילמת, אפילו מחירים בריאותיים.
העלייה לישראל לא הייתה פשוטה. העולים הוותיקים לא הבינו את העולם ממנו באת -
עולם של שירה פואטית גבוהה, של קשתות עשויות טורקיז ושל טבע עוצר נשימה.
אבל למרות כל המחירים ששילמת, מעולם לא אמרת "חבל".
אתה הרוח החזקה ביותר של הסיפור שאני מספרת עכשיו לכולם, אבא.
עכשיו כשאתה כבר לא כאן, אני מספרת לכולם על איראן היפהפייה שכל-כך התגעגעת אליה ולא ידעת עד הסוף להסביר למה.
ועוד דבר:
לא הספקתי להגיד לך אבל תודה שהבאת אותנו לציון. בחרת נכון.
אוהבת,
ז'ולייט
מסות
דבר העורכת, פורסם לראשונה במגזין 14, גיליון 54, פברואר 2026
כשהזהות היהודית פוגשת את איראן
רציתי לראות במאבק האיראנים לחופש גם מאבק שלי, אבל מחיר המהפכה, הסיפורים על האנטישמיות והשתיקה אחרי 7 באוקטובר מזכירים לי שהלב שלי קודם כול עם ישראל והיהודים
כיוון שאני ילידת איראן שואלים אותי לא-פעם אם אני מזדהה עם העם האיראני. לכאורה התשובה פשוטה: ברור, הלא אני פרסייה! ולא רק זה, האם יש אדם נורמלי שאינו שמח על שחרור של בני אדם ממשטר אפל ואכזרי כזה?
אבל עם השנים, ככל שאני מעמיקה בשורשים הפרסיים שלי ובזהות האישית והלאומית שלי, תשובתי נעשית מורכבת יותר.
האנטישמיות לא פסחה על יהודי איראן. במאה ה-19 נטבחו עשרות יהודים בעיר משהאד, ואלפי יהודים התאסלמו בכפייה והיו לאנוסים. בטהראן הקיפו מוסלמים את השכונה היהודית, הכו את יושביה ואילצו אותם לשאת טלאי אדום. אחרי מאבק נגד הגזרה הושגה פשרה, והיהודים נשאו על עצמם סמל מתכת של הארגון היהודי העולמי כי"ח (כל ישראל חברים, אליאנס).
המשך קריאה
מצב היהודים באיראן השתפר במאה העשרים. חוקים ותקנות מפלים בוטלו, וניתנה ליהודים הזדמנות שווה לשרת בצבא, ללמוד בבתי ספר ממשלתיים ולגור בכל מקום שרצו. במקביל לפעילות ציונית ענפה הקימו היהודים עיתונים משלהם, ארגנו מופעי תיאטרון וערבי שירה, ומוזיקאים יהודים התפרסמו ברחבי איראן.
כשקמה מדינת ישראל הייתה התקשורת הפרסית ברובה אנטי-ישראלית. ב-1950 הכירה ממשלת איראן בישראל, ויחסי איראן וישראל הלכו והתהדקו.
עם זאת אנשי דת מוסלמים התנגדו לישראל וליהודים לאורך כל הדרך. במהומות שניטשו לקראת המהפכה האסלאמית הופצו כרוזים נגד יהודי איראן ונשמעו סיסמאות אנטישמיות. ח'ומייני, שזכה לתמיכה רחבה בעם, התראיין בנובמבר 1978 לעיתון לה מונד והאשים בריאיון את היהודים בהפצת נוסח מסולף של הקוראן בקרב הערבים. באותו ריאיון אמר ח'ומייני כי היהודים מתכננים להשתלט על העולם. אחרי המהפכה סומנו היהודים כאויבי האנושות, ומתנגדי המשטר כונו "ציונים".
אדישים ל-7 באוקטובר
ובחזרה לזמננו.
מחאת החיג'אב, שהחלה באיראן ב-2017, עוררה גל של הזדהות ברחבי העולם. תקופה מסוימת עקבתי בדריכות אחר המתרחש בארץ הולדתי, ולמראה הנשים הנאבקות ולמשמע סיפורי הזוועה על הדיכוי בידי המשטר דמעות ניגרו מעיניי. הרגשתי סולידריות שהיא מעבר לתחושת הזדהות אנושית בסיסית, הרגשתי הזדהות עם האנשים שמדברים את שפתי, שמצלמים את רחובות טהראן שגדלתי בהם, ושכמוני איבדו כל כך הרבה בגלל המהפכה האסלאמית הארורה.
אבל משהו קרה וגרם לי לתפוס מרחק רגשי מהעם השבוי באיראן.
בעקבות מחאת החיג'אב קמו עצרות תמיכה של גולים איראנים בבני עמם. עצרות כאלה היו גם בלוס אנג'לס, שגרים בה בני משפחה קרובים שלי. בני משפחתי, וכמוהם יהודים רבים אחרים, עמדו לימין עשרות אלפי איראנים מוסלמים וראו בשחרור העם האיראני שחרור של בני עמם, בשר מבשרם.
אחרי טבח 7 באוקטובר קיבלתי שיחה נרגשת מקרובת משפחה בארצות הברית. "את לא מאמינה", היא אמרה לי בכעס, "הרמנו הפגנת תמיכה בישראל, אבל הפרסים המוסלמים לא מוכנים להצטרף אלינו ולא משתפים פעולה".
השיחה הזאת הציפה בי זיכרונות שהדחקתי. נזכרתי בסיפורים על גילויי האנטישמיות באיראן שסיפרו לי הוריי, כמו על המוסלמים שלא חלקו ברזיות מים עם יהודים כי ראו בהם טמאים, וכמובן נזכרתי שאותו עם איראני שצאצאיו נאנקים כעת תחת דיכוי המשטר האפל הזה, הם שהכריעו לקבל בזרועות פתוחות את ח'ומייני ואילצו עשרות אלפי יהודים לברוח ולהשאיר מאחור את הרכוש, הזיכרונות והמולדת.
יש לי חלום
כמו פרסים אחרים וכמו הנשים הפרסיות שבכתבה 'אָשֶׁ רֶשְׁתֶה' שבגיליון שבידכם, יש לי חלום לחזור ולטייל באיראן, לחפש את בית ילדותי שהופקר ולטעום את הטעמים שנטועים חזק בשורשיי. אני רוצה להאמין שהדור החדש שייקח פיקוד על איראן עם נפילת המשטר אינו נגוע באנטישמיות וכי ביום מן הימים ישראלים יתקבלו באיראן בזרועות פתוחות, כמיטב מסורת האירוח הפרסית.
אז כן, אני מזדהה עם העם האיראני, ששואף לחופש, כנראה יותר מהישראלי הממוצע, אבל במדרג ההזדהות אעדיף תמיד את טובת ישראל והיהודים על פני איראן והמוסלמים.
קריאה נעימה,
ז'ולייט
חמין ישראלי בטעם יהודי
רצה הגורל ונזרקנו כולנו לאותו סיר קוסמי ובכל אחד ואחת מאיתנו יש קצת מזה וקצת מזה ובעיקר בעיקר יש לנו את המשהו המשותף הזה שמוביל אותנו מזה אלפי שנים להתגלגל שוב ושוב זה לזרועותיו של זה. פרשת השבוע "ואתחנן" מצווה עלינו לזכור את המרכיב המשותף הזה
בימים האלה, אין לי שום שמחה לאיד.
הלוואי ויכולתי לחבק את מתנגדי המחאה ולשכנע אותם שהכול בסדר, שאנחנו רק יכולים לצמוח מזה, שעל אף שלפעמים אנו חשים שנאה זה לזה, אנחנו זקוקים זה לזה, שאנחנו תבשיל שצריך גם מלח וגם פלפל, גם מזרח וגם מערב, גם יהודית וגם דמוקרטית, גם שמרנית וגם ליברלית, גם שמאל וגם ימין.
הלוואי ויכולנו להתבשל יחד בתוך סיר חמין גדול ולספוג את הטעמים אחד של השני כדי שנוכל שוב לראות זה את זה ולהקשיב לפחדים והכאבים שאנחנו נושאים איתנו.
המשך קריאה
בימים אלה לעתים קרובות נדמה שאנחנו שני מרכיבים שונים כל כך, שלא יכולים להתחבר יחד, שאולי אחד מתאים יותר למסעדת גורמה בתל-אביב והשני לתבשיל ביתי בשוק מחנה יהודה. לעתים הדעות כל כך חלוקות שאנחנו נלחמים בפאתוס, פוגעים זה בזה במילים קשות ועוקצים זה את זה בחוזקה. לצערי גם אני חוטאת בזה.
אבל רצה הגורל ונזרקנו לאותו סיר קוסמי ובכל אחד ואחת מאיתנו יש קצת מזה וקצת מזה ובעיקר בעיקר יש לנו את המשהו המשותף הזה שמוביל אותנו מזה אלפי שנים להתגלגל שוב ושוב זה לזרועותיו של זה.
נכון, נראה שהפערים גדולים מידי.
יש מחנה שמפחד לאבד את ערכי היהדות ויש מחנה שמפחד לאבד את ערכי הדמוקרטיה ומבחינת שני המחנות, אם הדברים האלה יקרו, זה יהיה סוף הפרויקט הציוני בארץ ישראל.
אני לא יודעת איך מגשרים על כל המחלוקות והפערים, נדמה לעתים שאנחנו מדברים בשתי שפות שונות. אני רק יודעת שאני לא רוצה לחיות כאן רק עם אנשים שחושבים כמוני, אני רק יודעת שאני רוצה לחיות במדינה שיש בה גם קידמה וגם תורה, גם דתיים וגם חילוניים, גם בתי כנסת וגם תיאטראות, גם אשכנזים וגם מזרחיים, גם שפע רוחני וגם שפע גשמי.
אני יכולה לומר שמצד המחנה שלי, שאפשר לקרוא לו בגדול הגוש האמוני, אנחנו רואים לנגד עינינו את הציווי לא לשכוח את הזהות היהודית שלנו כציווי קיומי ממש והדבר בא לידי ביטוי היטב בפרשת השבוע, פרשת "ואתחנן".
בפרשה זו מופיעים בפעם השנייה עשר הדברות. וא-לוהים מזכיר לנו: "הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ, כֹּל, יְמֵי חַיֶּיךָ".
הציווי לא לשכוח את מעמד הר סיני ואת הנסים שהביאו אותנו לארץ המובטחת, זאת שאנחנו יושבים בתוכה ממש עכשיו, כולל להקשיב "אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים".
אבל לזכור את עברינו לא נועד רק על מנת לחיות טוב יותר, אלא על מנת להישאר בחיים. הפרשה הזאת, יותר מכל, מזכירה שוב ושוב, שללא חיבור אל תורת ישראל אין לנו זכות קיום בארץ ישראל, היא מזכירה לנו את האויבים שיש לנו מסביב שרק מחכים שנשכח ומזהירה שאם נשכח את הבסיס הרוחני שלנו, לא נאריך ימים על הארץ הזאת ותיגזר עלינו גלות ועבדות.
פרשת "ואתחנן" היא הפרשה שמופיעה בה אולי התפילה המפורסמת ביותר ביהדות: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד", תפילה שמצווה עלינו "וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ" ומסבירה לנו שעל מנת להאריך ימים בארץ ישראל, עלינו לשנן לדורות הבאים את המורשת שלנו באמצעות קיום מצוות, ובהן מצוות הנחת התפילין, שיש יהודים בישראל שסולדים ממנה ונלחמים בה.
ולכן, בעוד שיש מחנה שחרד מאיבוד החירות הדמוקרטית, עומד מולו מחנה שדורש ואולי אפילו ברוח הפרשה "מתחנן", לא לשכוח מי אנחנו, כי בלי זה לא נאריך ימים בארץ המובטחת.
הרפורמה המשפטית עליה נלחם המחנה שלי נועדה בראש ובראשונה ליצור מערכת משפט מגוונת שתאפשר לנו לשמור על הצביון היהודי של המדינה. ולכן, לצד הרצון שלי בכוח המשותף והמאזן של כל שבטי ישראל, על כל מרכיביו, אני גם רוצה לומר, למען המשך הקיום שלנו כאן, את מה שכתוב בהפטרה לפרשת "אתחנן":
"הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ, מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם; הָרִימִי, אַל-תִּירָאִי, אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה, הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם".
פורסם לראשונה ב-27.07.23, 14-C
האם איבדנו את היכולת להקשיב?
משה רבינו אמנם אומר שמשימת הדיבור והשכנוע גדולים עליו כי הוא "ערל שפתיים", אבל אולי בעצם הוא מבין שהאנשים אליהם הוא אמור להעביר את המסרים, הם ערלי אוזניים
לאחרונה במפגשים המשפחתיים אנחנו עושים מאמץ מיוחד לא לדבר על פוליטיקה.
המשפחה שלי, כמו משפחות ישראליות רבות, היא פסיפס של החברה הישראלית: יש בינינו חילוניים ודתיים, מזרחים ואשכנזים, ימניים ושמאלניים, ביביסטים ורל"ביסטים. יש בינינו מצביעי לפיד, ש"ס, גנץ, נתניהו, בן גביר וסער. אנחנו מבינים שהשיח הפוליטי הפך טעון ב-"די ניין" ונפיץ במיוחד ולכן כל שיחה עלולה להידרדר במהירות לוויכוח קולני.
אבל במפגש האחרון, ערב ההפגנה הגדולה בהבימה, נפרצו הסכרים. כבר הבטנו זה בזה בגוף דרוך ובעיניים רושפות אש.
המשך קריאה
מתי ויכוח מפסיק להיות ויכוח והופך לריב? מה שבולט במיוחד בשיח בין שני המחנות הוא שכל צד מרגיש מאוד צודק ובה בעת חש שהצד השני לא באמת מקשיב לו. המסרים שלנו לא מצליחים לעבור.
פרשת השבוע, פרשת "וארא", מדברת בדיוק על זה: על הקושי להעביר מסר ועל הקושי להקשיב למסר. מה שעומד בלב הפרשה היא שתי משימות שמטיל א-לוהים על משה: לשכנע את בני ישראל שהם עומדים להיגאל מהעבדות במצרים ולשכנע את פרעה לשחרר את בני ישראל מארצו.
השורש "לדבר" חוזר שוב ושוב ונראה שבפרשה הזאת כולם מדברים, אבל אף אחד לא רוצה להקשיב: משה מתקשה לקחת את המשימה שמטיל עליו א-לוהים בטענה שהוא ערל שפתיים, בני ישראל לא מקשיבים למשה, פרעה לא מקשיב למשה ואהרון וא-לוהים משתמש באותות ובמופתים, כדי למצוא אוזן קשבת.
בעיניי הפרשה הזאת היא שיעור בתקשורת ויחסי ציבור.
בתחילתה, א-לוהים לא סתם מטיל משימה על משה, אלא עושה לעצמו קצת יח"צ: בנוסף לכך שהוא נגלה בפני משה, הוא מספר לו קצת על עצמו: על הברית שכרת עם אברהם, על כך שנתן לאבותינו את ארץ כנען ועל רגישותו ל"נאקת בני ישראל". בשלב זה משה מקשיב ללא הסתייגות לא-לוהים ועושה כדברו, אבל בני ישראל לא שומעים לו. בניגוד לדברי א-לוהים שמופיעים באריכות, מצוין בפסוק ט' רק משפט קצרצר: "וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה".
"קוצר רוח", הוא אחד הדברים שאפשר לראות בבירור בשיח שבין שני המחנות שנוצרו כאן. נדמה שאנחנו צורכים בקלות כפיות אינסטנט של מנה חמה: סרטון טיק טוק, סיסמא קליטה, סמל של מהפכה בדמות שמש, הצהרות זועמות לעיתונות, לוגו בתמונת הפרופיל ועוד. כנראה שמטה שהופך לתנין, משכנע יותר מאלף מילים.
קוצר רוח היא כבר לא תכונה של אדם פרטי, אלא תכונה קולקטיבית. מחנה שלם מתנגד לרפורמה, מחנה שלם מדבר בעדה וזאת על-אף שרבים לא מכירים את פרטיה לעומק.
בפרשה זו, משה רבינו אמנם אומר בחרדה לא-לוהים שמשימת הדיבור והשכנוע גדולים עליו כי הוא "ערל שפתיים", אבל אולי בעצם הוא מבין שהאנשים אליהם הוא אמור להעביר את המסרים, הם ערלי אוזניים.
א-לוהים מבין את כובד המשימה וכדי לסייע למשה, הוא מפצל את מחלקת הדוברות לשניים: משה ואהרון, וכן מוסיף לקמפיין שלו ממד נוסף: אותות ומופתים.
למה א-לוהים צריך להוכיח שהוא יכול לעשות קסמים עם מטה ולהטיל מכות בזו אחר זו על מצרים? אולי כי מי שקצר רוח ולא מעמיק, אולי כי מי שלא עושה חשבון נפש אמיתי או מאמץ להכיר את המציאות ואת העובדות, יכול להקשיב ולהשתכנע רק באמצעות אותות ומופתים.
לעתים נדמה לי שבשיח בינינו, בין שני המחנות שנולדו כאן, אנחנו מחכים לאותות ומופתים, מייחלים למכות שיכו את הצד השני ויוכיחו שאנחנו צודקים. עד כדי כך אנחנו מרגישים שהמילים שלנו כבר לא משפיעות ושבצד השני כבר אין מי ששומע.
מפחיד לשאול, אבל האם כל כך התרחקנו שאנחנו רואים זה בזה את פרעה?
האם לא נוכל יחד, כמו אהרון ומשה, כמו אחים, לדברר את עצמינו כיחידה אחת, כעם אחד, כדי להגיע לארץ המובטחת?
הטור פורסם לראשונה ב-C-14 בתאריך 20.01.23
שיחות

שיחה עם בן שפירו
"הרעיון שמאחורי מחזות זמר הוא שאנחנו שרים כשנגמרות לנו המילים"
בריאיון מקיף שוחחתי עם בן שפירו על זהות יהודית, יחסי ישראל–ארצות הברית, אתגרי ההסברה הישראלית, הפילוג בחברה הישראלית, ועל המחזמר שכתב בעקבות מרד גטו ורשה ו־7 באוקטובר
קראו את הכתבה המלאה →📺 מן התקשורת
בעקבות פרסום הריאיון התארחתי באולפן לשיחה על הנושאים שעלו בו
הופעה בתוכנית של יערה זרד על הריאיון עם בן שפירו | 29.10.24
הופעה בתוכנית של יערה זרד על הריאיון עם בן שפירו
הסרטון יתווסף כאן בקרוב

שיחה עם חברת הכנסת גלית דיסטל-אטבריאן
"כשיש מישהו שרואה אותך, זה מחיה אותך וגורם לגב שלך טיפה להזדקף"
בריאיון אישי משוחחת גלית דיסטל-אטבריאן על זהות, אמונה, חינוך, פוליטיקה והכוחות שעיצבו את דרכה הציבורית
קראו את הכתבה המלאה →
שיחה עם ערן חרמוני
"אני לא בא ל'פטריוטים' רק כדי להשמיע, אלא גם כדי לשמוע ולהקשיב"
בשיחה על איראן, על השפעת 7 באוקטובר ועל השינויים שעברה החברה הישראלית, מספר ערן חרמוני גם על הבחירה לשבת בפאנל "הפטריוטים" ועל האמונה שהיכולת להקשיב היא תנאי לקיומה של דמוקרטיה
קראו את הכתבה המלאה →
שיחה עם גלי בת חורין
על זהות, שייכות, איראן והדרך חזרה הביתה
בשיחה אישית עם גלי בת חורין, מייסדת פורום שפירא, אני מספרת על המסע שלי בין איראן לישראל, על מחיקת הזהות וההתרחקות מהשורשים, ועל גיבור הספר שלי, שִיגָע, שעובר מסע פנטסטי בדרך לגילוי זהותו.
▶️ האזינו לשיחה
https://www.youtube.com/watch?v=GEFOi1lPgn0&t=2107sשיחה עם גלי בת חורין | פורום שפירא
הסרטון יתווסף כאן בקרוב
המילים ממשיכות מכאן
