הסיפור שלי

אבא ז"ל היה בעל מפעל משגשג לצורפות ותכשיטים, ואמא, כמיטב המסורת באיראן של אז, הייתה עקרת בית וגידלה את הילדים.

הייתה לי ילדות מאושרת באיראן. כבת הזקונים של המשפחה, שנולדה אחרי אחי הבכור שנהרג בתאונת דרכים, קיבלתי המון אהבה ותשומת לב. הייתי תמיד במרכז העניינים — גם בין המבוגרים וגם בין הצעירים.

זכינו באיראן לשפע כלכלי. המשפחה שלנו הייתה שבט מאוחד. טיילנו המון בטבע עוצר הנשימה של איראן, ערכנו פיקניקים ליד הנהרות ובין ההרים, טיילנו בפארקים ובארמונות.

חברותיי הטובות ביותר היו פראסטו ופאריסה, בנותיהם של השכנים המוסלמים שלנו. הן היו תמיד סביבי. כשערכנו חתונות מדומיינות, הן התעקשו שאני אהיה תמיד הכלה — זו שזורקים עליה פרחים.

אבל יום אחד, בשנת 1979, כשהייתי רק בת חמש, כל זה נקטע בבת אחת — כמו סכין חדה שפילחה את חיי לשניים.

המהפכה האסלאמית הכתה באיראן, ופתאום מצאנו את עצמנו בציון.

ובציון נפערה דלת כמו בור. ובתוכה היו הרים חדשים שצריך לטפס עליהם, אתגרים שצריך לצלוח, חוסר גדול שצריך למלא ותרבות חדשה שצריך ללמוד לחיות בתוכה.

ניחוחות הזעפרן, מי הוורדים, הפיסטוקים וההל התחלפו בניחוח פלאפל ואבק שריפה.

המעמד הגבוה שלנו התרסק.

העולים הוותיקים צחקו ולעגו למבטא שלנו. הילדים נידו אותי ורדפו אותי בהפסקות.

התמלאתי בבושה על מי שאני. התביישתי בשמי, בשפה שלי, בתרבות שלי. התביישתי אפילו בהוריי.

מהר מאוד הבנתי שכדי לשרוד בישראל אני צריכה למחוק כל דבר שקשור לזהות הפרסית שלי. להחליף את שמי, להפסיק לדבר פרסית, להתנתק מהשורשים שלי ולבנות לעצמי זהות חדשה — כזאת שמשתלם להיות בישראל.

לא רציתי להיות הילדה הגלותית מאיראן.

רציתי להיות כמו כולם. כמו כל הילדים המקובלים בשכונה הטובה שבה התגוררנו בנתניה.

ולמרות כל הקשיים – הצלחתי. אפילו יותר מדי.

בגיל 35 גרתי בלב תל אביב. סיימתי תואר שני בהצטיינות באוניברסיטת תל אביב, ערכתי שני עיתונים של מעריב וכתבתי את הספר הראשון שלי.

מבחוץ, נראה היה שניצחתי את השיטה.

אבל דווקא אז גיליתי בתוכי שבר עמוק: השבר שהתחיל בשנת 1979 — ומעולם לא התאחה.

לא הרגשתי שייכת לכלום.

לא לישראל, לא ליהדות, לא למשפחה — ויותר מכול, לא לעצמי.

ואז החלטתי לעשות את מה שעשיתי כשהייתי בת חמש: להתחיל מחדש במקום אחר.

ארזתי מזוודה, קניתי כרטיס טיסה לכיוון אחד - וטסתי לארצות הברית.

שוב מצאתי את עצמי במקום חדש, רחוק מכל מה שהכרתי. אבל הפעם, דווקא המרחק אפשר לי להתבונן מחדש בדברים שמהם ניסיתי להתרחק כל חיי.

המסע הזה הפך לנקודת מפנה. הוא גרם לי לשאול מחדש מי אני, מה אני נושאת איתי מהעבר ומהו הבית שאני מחפשת.

ושם הבנתי משהו שלא יכולתי להבין בילדות:

העבר שלי אינו משהו שעליי להסתיר.

הוא חלק ממני.

והוא מקור לכוח.

הבנתי שהדרך הביתה אינה רק דרך אל מקום. לפעמים היא הדרך אל נקודה עמוקה בתוך הלב — המקום שבו אנחנו יכולים סוף־סוף להיות מי שאנחנו.

אחרי כל כך הרבה שנים שבהן השתקתי את הקול שלי, נולד הקול שלי ככותבת וכמרצה.

המסע שלי, והדרך שלי חזרה לשורשים, הפכו לשליחות.

החיבור לכתיבה, לשירה, לספרות, לעיתונות ולחינוך אפשר לי להפוך את הסיפור האישי שלי למשהו שהוא גדול ממני.

הקול הפרטי שלי הפך לשליחות.

היום אני כותבת, מרצה ומלמדת מתוך אמונה שלכל אדם יש סיפור ייחודי וקול שראוי להישמע.

דרך ספרים, הרצאות, כתיבה ועשייה חינוכית, אני מבקשת ליצור מקום שבו אנשים יוכלו לפגוש את הסיפור שלהם, למצוא את הקול הייחודי שלהם ולהרגיש שיש ערך למי שהם.

מכאן נולדה ההרצאה שלי 'קוראים לי ז'ולייט', ומכאן נולדים גם השירים והספרים שלי.